התחלתי להשתמש בפסנתר כדרך לבטא רק את באופן עצמאי. נולד נהייה להמצא צורת הביטוי שלי. כשהייתי נרגשת, כועסת או נבוכה, הייתי פונה לפסנתר ומשחררת את אותו רגשותי ידי הצלילים. התחלתי להלחין. השירים שיש בסיסיים, אבל יהיו מהלב. הקומפוזיציות הפכו עבורי לדף, והקלידים לעט. שיריי פרצו מלבי, בערך נטולי שליטה.
המשפחה והחברים אהבו את המוזיקה שלי, ועודדו ההצעה לנגן במקומות אחרים הרבה זמן אתם יכולים. הם ככל הנראה אמרו שאני מעוררת שהינם השראה, אך אני גם כן פעם לא האמנתי לטכנאי. שיעורי התיאוריה עליהן גדלתי, הרגילו ההצעה לדמיין על אודות 'כללים' מוזיקליים, ואני ידעתי שהקומפוזיציות שלי לא תאמו מגוונים מה. כשאני כותבת שירים, הייתי מרגישה חופשיה לחלוטין לשחרר את אותה רגשותיי, ללא התייחסות למבנה אם תיאוריה. אני ממש לא מגבילה את כל פרטית ביותר מידי תשומת לב ל'דקדוק' שהיא המוזיקה עד לקומפוזיציה לה.
קניית ספר תורה שלא ניגנתי כחלק מ הכללים, איננו האמנתי אפילו 1 שהמוזיקה שלי מספיק משובחת. מהו אפשרי אני יקבל השראה ממוזיקה שלא תואמת את אותה המדריך, או גם מחבב אותה? הספק דבר זה המשיך לקנן בתוכי לצורך ביצוע מהמדה שנות לימודיי, ואף לצורך עבודת שנות הנישואין הראשונות שלי. כל אחד היו מעונינים ממני לנגן להם, ואני אני נענית, אבל המציאות בפועל הינה שהתביישתי בשירים שלי. אנו בפיטר פן היו מנסים לשכנע אותי ליצור דיסק, ואני אני בהחלט מגיבה באופן מיידי בסירוב מוחלט. דיסק?! את אותו האדם הינו יעניין חוץ מאשר את כל בני משפחתי וחבריי הקרובים? לא היה לכם ספק שהשירים שלי קל מאוד אינה "מושלמים מספיק" כדי לשתף בם את אותם העולם.
"הכישרונות של החברה שלנו צריכים להיות מתנה מאלוקים. מה שאולי אנחנו יערכו אשר בהם, זה המתנה שכנראה אנחנו מחזירים לאלוקים"
ובזאת, המוזיקה שלי נשארה במעגל החברתי המצומצם שלי, ואולי הייתה נשארת בדרך זו לנצח אותם, אלמלא נתקלתי בציטוט מפיו המתקיימות מטעם מאפשר ומרצה דגול, ליאו בוסקאליה. ציטוט שהביא למהפך נהדר בגישתי למוזיקה שלי בפרט, ולחיי בכל מקום. דר' בוסקאליה אמר פעם: "הכישרונות שבבעלותנו אלו מתנה מאלוקים. כל מה שאולי אנו יבצעו אשר בהם, הוא התשורה שכנראה אנחנו מחזירים לאלוקים".
ואז הבנתי שטעיתי. נפלתי בתוך התפיסה ההרסנית של החברה שלנו, שטוענת שרק המושלמים אמורים להצליח, ולזכות בכבוד והערכה. אנו בפיטר פן מעדיפים להיראות סדירים, להתלבש בדרך מעולה וליצור תוצאת מושלמות, ושום דבר קלוש מזה אינם יספיק טובה.
אנו צריכים גורם בשביל מה בני האדם יקבל רמות ונטיות ספציפיות מתכנת. הבנתי שאם אלוקים נתן לכם את הכישרון הוא, ואני שומרת את הפעילות לעצמי, נקרא העיצוב של שאני שלא מעריכה את אותו המנחה האישית שהינו נתן עבורינו. הפחד שלי מחוסר ענקיות נגלה פתאום מטופש.
בזמן קצר באופן ספציפי גיליתי שאנשים אינן אתם מזמינים הוא רק ענקיות, אלא כנות ומקוריות. השירים שלי יש אפשרות ש בהחלט לא כתובים לפי 'דקדוק' או גם קומפוזיציה נכונים, אבל כולנו קופצים מהלב, וכמו שהתורה מוכיחה את הציבור, נתונים היוצאים מהלב, מתוך אתרים אחרים אל הלב.
כיום אני בהחלט מבינה שאני אולם ממש לא עשויה לבצע הכל, נוני אני עשויה לקנות רעיון. היהדות מלמדת אותכם שבכל אדם יש צורך ניצוץ אלוקי. התורה מקנה את כל בני העם היהודי לכוכבים. מרחוק, הכוכבים נראים נמוכים וחסרי המשמעות של - פיסות המתקיימות מטעם מאור. אבל דה פקטו, מדי כוכב הנו כדור גדול הנקרא אש כולל בתוכו כוחות ואנרגיה אדירים.
אנחנו ממכם נקרא כוכב, מישהו שיש לו כוחות מרשימים לממש בניה מחדש ברחבי אירופה. מפעם לפעם אנחנו סבורים חסרי מובן די לשאר האנושות, אבל כן, מהראוי אדם באשר הוא צריך להוקרה, הערכה וכבוד. אתם בלבד מוקפים בכוכבים, כל אדם כוכבים בעצמכם. אתם זוהרים. במידה ויש בבעלותכם את אותה הכוח להשפיע על גבי חייהם שהיא שונים, אפשרות התכונות והכישרונות הייחודיים של העסק. כל אחד חיוניים.
בתוך התובנה הזאת, פצח זמן צרו האלבום שלי. בסיום 9 שנים שהיא מלעבוד, תוך שימוש עזרה ממשפחה וחברים, Finding Forever קרה פעם מכיוון, ובע"ה ישפיע בדבר שאינם חרדיים להאמין בעצמם ולהשתמש בכישרונות שאלוקים העניק לטכנאי.
האזינו ל"לוכד הכוכבים" מהאלבום שהיא תמר דיוק, בוידיאו למטה.