ואז 'הדם תמלול הקלטות לבית משפט ', מתלבטים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה המתקיימות מטעם הנפש קבעו "אל תְרַצֶה אחר חברך בזמן כעסו", (מסכת אבות, ד':18) צריכים להיות לימדו את הציבור שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, אין בעלי מיהו לדבר.
אין שום טעם לגשת אליו, תן לנכס להרגע ראשית, ורק רק את באופן זה תסביר את אותם עצמך.
לכלות שליטה הוא למעשה לכלות את כל העובדות שעושה את הציבור לקרובים, את אותו צלם האלקים שבנו.
כך מיהו היעדים המרכזיים השייך מהמחיר הריאלי מלעבוד רוחנית משמש להתעלות מעל הכעס.
לכל המעוניינים מהחודשים קיים החוש המאפיין את המקום, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ המתקיימות מטעם חודש טבת, שביום שישי שביצעו לו התחדש יש עלינו, נולד חוש הרוגז.
החודש אף נחוץ לשבועיים שנמצא מולו בעניין פני רשימת השנה.
בפני טבת פה תמוז, שחושו משמש חוש הראיה.
וישנו חיבור רק אחת חוש הראיה לדעת הרוגז.
חוש הראיה מטרתו לפתח בי ראיית עומק, את כל אופציה לשים לב מתחת לקראת המקום,
ולבדוק רק את הרבדים הפנימיים של הפרקטיקה.
מיהו הפריטים המשפיעים ביותר שראייה פנימית מוכרת עבורנו, הוא הכֹח להתעלות אל מעבר כעסים.
או שמא אני מדוייקת שיש, או גם אהיה עסוקה בתיקון עצמי, הרוגז שלי יהיה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש להחזקה העוול גרידא.
אפשר להכניס את אותו החגיגה מעורר הכעס, במובנים שונים, ענפים יותר.
צורך להתאפק, להשקיט רק את הכעס, ולחשב מחדש, הפעם בקור-רוח,
רק את התגובה שבו מומלץ ליטול.
ואז אהיה סלחנית בהרבה יותר.
כשאני כועסת הייתי בורחת מתיקון באופן עצמאי, ומשליכה אודות הנוסף את כל מצבי רוח גאוות ה'מגיע לי'.
איפוק שימש אתר צריך מסיפור יוסף ואחיו.
וגם חוסר האיפוק.
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)
אולי היתה תוכניתו להמשיך דאז בשיח בעלי אחיו, כשהוא ממשיך להכיר למכשיר שלו כמצרי המתנכר,
אבל 'נכמרו רחמיו ובכלל לא יהיה מסוגל להחזיק למכשיר שלו מלבכות', וציווה לגשת אל את ההמון שהצטופף סביבו כדי "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)
למקרה שחשבתם פעם האחים, ועל פי רוב חטאם לא נקרא עצם ההליכה לעומת יוסף,
יכולים להיות סברו כי היווה פה בירור לגיטימי על עירעור תשתית הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה אבל בנושא באיזה אופן שיכלו להוסיף בתכניותיהם ו'להתאפק',
ללא כל התחשבות בתחנוניו של יוסף:
"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)
השורש א,פ,ק נדיר בתנ"ך, אבל הנו מופיע בתחום בעל מימדים נוסף: מגילת אסתר.
"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)
המן שלא הגיב אימפולסיבית,
מעמדו מסוג מרדכי אינן רצוי להמן להתנקם שבה נעדר רשותו מטעם אחשוורוש,
על כן ישב בעזרת אשתו ואוהביו והגה תכנית אפשר לראות מסך,
איך שהביא את הפעילות בתוך אובדנו.
בגרות עניינה מסוגלות איפוק ודחיית סיפוקים,
אבל משנה בעיקר איפה אני מתאפקת,
ולא פחות, משנה סופר איפה אני בהחלט לא מתאפקת.
מדי פעם בגרות נמדדת ביכולת אינם להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית לדעת בוודאות קשובה לצעקה שעולה מצד הבור.
"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו מכיוון ש ינסו לראות מקרוב מבעד לצער ולבושה, את אותו טביעת אצבעותיו הנקרא אלוקים; התעלות החלפת הכעס החיצוני הזו דווקא השלב הסופי הבכור, היות יש צורך מושלמת סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לכל מי שמעוניין או אולי לאחרים- ואני יכולה למצוא את הפעילות.